פול מקרטני במיליוני לדים
בקיץ האחרון הגשמתי חלום ישן. הייתי בהופעה של פול מקרטני, חוויה שנמנעה ממני בילדותי, כיוון שפקיד בכיר בממשלה אסר על בואם של הביטלס לארץ.
כשנכנסתי לאמפי הענק בפארק הירקון, לכדו את עיניי כבר בשנייה הראשונה שני מסכי ענק – שכל אחד מהם התנוסס לגובה של ארבע-חמש קומות, והיה מורכב ממיליוני לדים (כך לפחות דווח למחרת בעיתונות, לא ספרתי בעצמי…).
החוויה הווקאלית בהאזנה לביצועים החיים של שירי מקרטני הייתה צפויה ומובנת מאליה, אבל בניגוד לצפוי במופעי פארק המוניים, כשאתה נמצא בדרך כלל במרחק של מאתיים מטר מהבימה – גם החוויה הוויזואלית הייתה חסרת תקדים. זאת בזכות אותם מסכי לדים שניצבו משני עברי הבימה והעבירו את תמונת המופע באיכות שלא נראתה קודם בשום מופע בארץ, ואף לא על שום מסך פומבי אחר – למשל, באירועי ספורט. לא הייתי מגזים אם אומר, כי מסכי ה-לדים במופע של מקרטני (שלא ראיתי כמותם מאז בשום מופע אחר בארץ) הקרינו תמונה כה חדה וכה מדויקת מבחינת הגוונים שלה – שעד היום לא נראתה כמותה על אף מסך טלוויזיה ביתי, מכל מותג שהוא ובכל גודל שהוא.
מסכי לדים אלה הצליחו להביא את החוויה לשיאים חדשים גם בגלל המימדים הייחודיים שלהם. בדרך כלל, אנו רגילים לראות במופעים מסכי וידיאו מלבניים אופקיים. במופע של מקרטני הציבו מסכי לדים מלבניים אנכיים, שגובהם כפול מרוחבם. כך הקרינו מסכי לדים אלה את דמותו של מקרטני בפריים (מסגרת תמונה) ייחודי וחסר תקדים. בניגוד לפריים הטלוויזיוני הפנורמי – מסכי ה-לדים הכניסו את מקרטני לתוך מסגרת תמונה צרה, שהבליטה את דמותו יותר, יחסית ללהקה שסביבו, וכן הבליטה במיוחד את הגיטרה שהייתה תלויה על שכמו והיטלטלה על אגן ירכיו, ושעליה הפליא לפרוט.
כששבתי הביתה, התנפלתי על גוגל, וביקשתי לדעת עוד על אותם מסכי לדים מופלאים. ואכן, אין זה פלא, שמסכים אלה, המבוססים על טכנולוגיית לדים חדשנית, מפיקים אור במגוון אינסופי של צבעים, בעוצמה כה רבה ובחדות כה מדהימה. הבנתי גם, כי ככל שהמסכים מכילים יותר לדים – התמונה חדה יותר. יותר מזה לא יכולתי לבקש…